מיקס ברוח המסיבה הבאה עלינו לטובה.

פורטיסחרוף – את לא

היום ראיתי קסם. ראיתי פאנק אמיתי. לא המוזיקה – האופי, העולם. שתי להקות, שישה ילדים, רובם עדיין עם הכיעור של גיל ההתבגרות, עמדו על שטיח באמצע רחוב, בפתח פאב שהוא אפילו יותר קטן מהבמה המאולתרת, וניגנו. המגברים לא תמיד עבדו כי איש הסאונד כבר היה שיכור והעדיף להסתובב ללא חולצה ומכנסיים ומדי פעם להכות במצילה או בישבן של הסולן. בעל המקום היה עסוק במזיגת ג'ים בים ישר לפיות של הרוקדים הספונטניים, חלקם אפילו לא ידעו שיש הופעה, הם פשוט עברו ברחוב בדרך הביתה ועצרו. ירושלים, 2013, קצת לפני כניסת השבת. כשבאה המשטרה לוודא שהכל יכובה בזמן, כיוון המתופף את רגלו על עבר מערכת התופים, מה אכפת לי הם לא שלי, הוא אמר, ודחף אותם בעדינות אל הרצפה.

תיסלם – לאוד רדיו

פעם יזהר אשדות רדף אחרי בחורות ערומות בתל אביב. זה היה בימים שליאיר ניצני עוד היה שיער, אז כשחברה שלי שאלה אותי ביום שבת בעשרים לתשע בערב אם בא לי לבוא איתה ברגל לקצה השני של העיר להופעה שלו שמתחילה בעשר, אמרתי – ברור. רוקרים אולי מזדקנים, אבל לעולם לא מתבגרים.

הייתי בזאפה ירושלים פעם אחת בלבד לפני כן בהופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר כחלק מאירוע סוף סמסטר של האגודה, הביאו איזו זמרת שאנשים יותר אוהבים להגיד שהם אוהבים אותה מאשר באמת להקשיב לשירים שלה, והוסיפו די ג'יי של מועדון שוק הבשר המקומי כדי שיוכלו למלא את המקום. למזלי זה הצליח להם רק חלקית. היה מרווח, לא היו כיסאות, והיו הרבה אנשים כמוני שבקושי יכלו להגיד את שמם כשהקומיקאים יצא והנה הם רוקדים ושרים את כל המילים, אפילו יותר טוב מאפרת גוש. לכן כשנכנסתי אל האולם בפעם השנייה, מובלת אחרי מארחת לשולחן שהוקצה לנו על פי סידור הישיבה, לא האמנתי שזה אותו המקום. מחלקת גריאטרית אמרתי לחברה שלי אחרי שבחנתי את השולחנות המקיפים, היא חשבה שאני מתכוונת לשיער הלבן של צוף. יזהר גם הוא נראה שונה, כבר אין ג'ינג'י, בקושי תלתל פה ושם אבל הוא עדיין הצליח להוכיח את הנחת היסוד שלי – רוקרים לא מזדקנים.

אבל הקהל שלהם כנראה שכן. אמנם קצת רקדו פה ושם בפינות החדר, אבל רק מאחורה או בצד, איפה שאי אפשר לראות ואז גם אי אפשר להסתיר. כשרציתי לקום חברה שלי הצביעה על הזוג מאחורינו. הסתובבתי כדי לשלוח חיוך שאומר 'נו באמת, זאת הופעה רוק, אתם תסלחו לי נכון?' והגבר החזיר לי בחד-גבתיותו 'לא! שילמתי כסף כדי לשבת עם היד סביב אשתי, לשתות קאווה, ולא לזוז אפילו סנטימטר'. יותר מלהתיישב במקומי ולדמיין אותו עם כובע הדושבאג לא היה לי מה לעשות. יזהר ניסה אפילו יותר ללכת לכיוונם. במיוחד בשביל כל הזוגות בעלי מאזדה 3 ושם מקורי לילד הוא עיקר מכל אפיון, מכל יופי, מכל מכת תופים אפית או יבבת גיטרה, את יש לך אותי. זה לא עבד, הוא הבין את זה. וכשחזר להדרן (שלא באמת הגיע לנו) החליט שבמקום לנסות להתאים שיר שרוב אותם זוגות משורבטים לא זוכרים בכלל, עדיף לו ליהנות וזהו. הוא נתן לפחות 6 דקות של "הירושמה שלי" בעוצמה, בכאב, באנוכיות. הוא הפסיק לנסות להגיע לקהל ופשוט איפשר למי שבאמת רצה לבוא אליו. זמן קסם. אני הכי נהניתי ברגע הזה, וגם הוא. הפסקתי לכעוס על הזוג מאחורי, והבטחתי לעצמי לעולם לא להיות כמוהם.

שבוע לאחר מכן הייתה הופעת הרחוב המוזכרת למעלה. כנראה שעכשיו עלי להודות להם, אחרת לא הייתי מעזה להישמע לגחמותיי לנטוש את דוכן היד השניה שלי, ארנק ופלאפון בתיק זרוק על הרצפה ליד, ולהצטרף להמון שרוקד באמצע הרחוב. משם המשכתי לשלוש גולדסטאר מבקבוק על ספות עור ישנות וקרועות, ריקוד על הבר לצלילי פוייזן והרבה דיבורים על כמה קיבוצניקים הם יותר טובים מכל השאר. רוקרים לא מתבגרים.

זקני צפת – שישי שבת

מוזיקה ישראלית היא הקשר הכי חזק ביני ובין המדינה הזאת. לפעמים אני מוצאת את עצמי מודה למזלי שנולדתי לעברית, כי בלי זה אי אפשר באמת לאהוב את הרוק שלנו. ניסתי להשמיע את שנות ה-90 לחברים מחו"ל. זה לא נשמע להם מיוחד. סולו גיטרות פה, קצת תופים נחמדים שם, בסדר, גם לנו יש. אבל כשזה בעברית, אפילו שזה איזה שהוא נון סנס שמעולם לא הייתה לו משמעות, זה נשמע יותר טוב.

זאת המסורת המוזיקלית שלנו. מסורת של כבוד למילים. המוזיקה עצמה של גרסת האנגלית של רדיו חזק נשמעת לי פחות יפה, יותר שטחית, מהגרסה הישראלית עם מילותיו של דורי בן זאב. זקני צפת כנראה היו יכולים לתרגם את שיריהם לאנגלית מילה במילה ועדיין להצליח, הם היו מספיק פאנק כדי ש"דה נייבור אוף דה נייבור אוף דה נייבור הו נוור סליפס" יעבוד. אבל האם באמת הייתם רוצים לבזבז כזה לחן, כזו עוצמה, כזה סולו שמנוגן על קצהו של צוק, עבור מלל שאינו ערבוב של מיסטיקה, מסורת וציניות יהודית? בכל שפה אחרת, זה לא היה עובד. זה לא היה מצליח לרגש כל-כך דור אתאיסטי-אגונסטי שכמונו.

למוזיקה הצברית לא היה שלב קלאסי, לא היה איש אחד עם פסנתר ומולו אולם מכובדים שותק ומוכה כף מנומסת. זה תמיד שניים או שלושה עם גיטרות, מוקפים במקהלה ששרה ביחד, בזיופים, עם הפסקות כדי לצחוק ולפלרטט סביב המדורה. אז גם כשאנחנו באים לבעוט במסורת, היא כנראה כל כך טבועה בנו שאנחנו מרגישים שאין ברירה. כל לחן יפה ישמע לי יפה יותר כשיש מילים שמלוות אותו, והטובים באמת יודעים איך לגרום לשירה להישמע כעוד אחד מהכלים בערבובייה הזאת. הם יכתבו מילים שיהיו חלק בלתי נפרד מהמכלול של המוזיקה,  לא העיקר מצד אחד, לא יציאת ידי חובה מצד שני. מילים שאני יכולה לשרבט על נייר בזמן שיעמום בעבודה, לתת להן משמעות משלי ולשים בפייסבוק, ולשיר במקהלת רוקדים סביב שניים או שלושה מגברים.

מופע הארנבות של ד"ר קספר – בשמלה אדומה

רישמו לפניכם: יום ג', 16 באפריל, 15:05, יס 1- הלהקה. אל תגידו לי שאתם לא מחכים לזה. גם אני פעם הייתי צינית אבל אחרי שדייב גרול ציוה עלינו להוציא מהלקסיקון את המושג "גילטי פלז'ר"  אני גאה לומר – גם אני מחכה כל שנה לראות הלהקה ביום העצמאות! בימי הציניות עוד הייתי תוהה למה, אבל אז הגעתי לסם שפיגל לשיעור הכי חשוב שהעביר לנו אבי נשר בעצמו. הוא לא לימד אותנו איך לכתוב טוב, אלא איך לכתוב מוצלח. מה עבד ומה לא עבד בקולנוע הישראלי. אם אתמצת סמסטר שלם במשפט אחד, האמת לא משימה כזאת קשה כשזה מגיע לשיעור הנ"ל, סרטים ישראלים עובדים אם הם:

– מטפלים בקונפליקט אוניברסאלי דרך חוויה או מהות שנראית לצופה ייחודית לישראל

– מכניסים אותך לעולם שאתה יודע על קיומו אבל לא מכיר אותו מבפנים

– ויש בהם מוזיקה, מתישהו, איך שהוא.

כמעט כל סרט ישראלי מצליח שאין בו מוזיקה כתוכן (כמו הלהקה או ביקור התזמורת), עדיין יכיל לפחות שלושה "רגעים קולנועיים", הרגע בו אתה מרגיש כאילו אתה חווה משהו שרק הקולנוע יכול לייצר. פניו של טום קרוז כשג'ק ניקולסון מטיח בפניו שאינו יכול לשאת באמת, הבניינים הנופלים סביב אדוארד נורטון והלנה-בונהם קרטר, זוהי תחילתה של ידידות נפלאה… כשזה מגיע לישראלים, מה שאנחנו אוהבים לזכור, מה שאנחנו רוצים שירגש אותנו, זה קיבוץ שלם רוקד בעקבות המשוגעת והשוויצרי שלה, מפקד מצרי מחצרץ בעיירת פיתוח שאפילו אתה לא שמעת עליה, וראשיהם של יפי ויפות הדור בוקעים מהחשיכה על מנת להתפלל עבורנו לשלום.

הייתה או לא הייתה –  ככה אנחנו רוצים לדמיין את עצמנו: תמיד שרים ורוקדים, עם מדים או בלי, עם חיוך שכולם יודעים שהוא מזויף או עצבות רומנטית. אולי זאת הסיבה שנדמה כאילו בסופו של דבר, לארוך זמן, אחרי שעוזבים את הבית ספר, מסיימים צבא, מתחילים להרגיש מבוגרים, בעצם פאנק אמיתי אין בישראל, ובטח שלא בעברית. קצת קשה להרגיז את הממסד שרוצה אותך רוקד ברחובות, בכך שתעשה את זה בדיוק.

ואני בטוחה, שאולי לו רק לכמה שניות, הבליחו צעדים תימניים על אותו שטיח מרופט בפתחו של פאב ירושלמי קטן בצהרי יום שישי חמים.

המכשפות – קסם על ים כנרת.

השאר תגובה


    האתר פועל ברישיון אקו"ם

    כל הזכויות שמורות לביגמאות' © 2012 פורטל המוזיקה ותחנת הרדיו
    של ליין המסיבות
    בניית האתר: אלינורה שקרסיוגלו